הורות

הקשר בין זוגיות להורות

משעה שזוג הופך להורים, החיים משתנים. זוגיות טובה אינה מסמנת בהכרח הורות טובה, אולם אם קיימת הורות טובה, פירושו של דבר שגם הזוגיות תקינה ומספקת.
קיימים ארבעה סוגים של יחס בין זוגיות והורות:
1. זוגיות טובה והורות טובה. יחס מאוזן ונדיר בין זוגיות טובה ומפרה, לבין הורות יציבה ומספקת.
2. זוגיות טובה והורות לקויה. היחס של זוגיות טובה והורות לקויה מוכר ושכיח ומכיל שני מצבים:

בני הזוג נושאים יכולת תפקוד רגשי נמוכה ורמת צריכה רגשית נמוכה, הן במישור הוורבאלי והן במישור האינטימי והמיני. שניהם יכולים להתקיים באופן תקין במערכת הנמוכה של הנתינה והתפקוד הרגשי ההדדי, אך הם אינם יכולים ואינם מסוגלים להעניק לילדיהם את הצרכים הרגשיים הנחוצים, צרכים שהם גדולים משל ההורים.

לבני הזוג מערכת יחסים רגשית, עשירה במגע, במלל, בהקרנה ובעשייה הדדית, אך אין הם מסוגלים להעניק את אותם מימדים רגשיים לילדיהם.
פגשנו זוג בסביבות גיל הארבעים, הורים לשני ילדים בני שלוש-עשרה וחמש-עשרה. מערכת היחסים בין בני הזוג עשירה בנתינה ובעשייה רגשית. הגבר מפנק את אשתו, מרעיף עליה אהבה ואמירות רגשיות, מעניק לה מתנות ותשומת לב. ביושבם על הספה, כך הם מספרים, הם תמיד מחובקים והמגע ביניהם עשיר ומפנק. הבעיה היא שילדיהם לא זוכים לאותו יחס שהגבר והאישה – ההורים – מעניקים זה לזה. ההורים לא מחבקים ולא מנשקים את ילדיהם. דברי האהבה והרגש הנשמעים בבית מיועדים אך ורק לבני הזוג.
קשה להבין איך יתכן שאב, או אם, חיים בשני מימדים קוטביים: באחד, רגש אהבה ונתינה רגשית, ובאחר, ריחוק וקרירות. האם אתם יכולים לדמיין גבר המחבק את אשתו ומרעיף עליה דברי אהבה, ומיד פונה אל הילד ומדבר איתו בשפה ובטון קריר ומרוחק? המצב הזה מתקיים בלא מעט בתים ומשפחות.
3. זוגיות לקויה והורות חלקית. מצב בו הזוגיות לקויה וההורות חלקית. רק אחד מההורים,
 האב או האם, מנהל קשר מעניק ומפצה מול הילד.
4. זוגיות לקויה והורות לקויה. אין זוגיות מספקת ואין הורות מעניקה, לא מצד האב ולא מצד האם.

מצב א'.

מצב ב'.

הורים - היפוך תפקידים

למגדר של ההורה תפקיד חשוב ורגיש. חריגה מתחום תפקידו ועמדתו של ההורה מול הילד תפגע בהתפתחותו הרגשית. 'עמדת האב' מול הבן אינה זהה ל'עמדת האם', כשם ש'עמדת האב' מול הבת אינה זהה ל'עמדת האם'. אין פסול בכך שהאם גוערת ונוזפת בבנה, אבל אם תמשיך לגעור בו והאב לא ייטול חלק בעמדה המתקנת והמובילה, עמדתה של האם לא תסייע להתפתחותו הרגשית של הבן. כאשר נדרשת התערבות ועמדה הורית מובילה, מוטב שהאב יעמוד מול הבן, והאם תיטול את החלק המז'ורי בעמדה מול הבת.
כל הפרה באיזון הרגיש בין עמדת האם מול הבן ובין עמדתו של האב מול הבת תפגע בהתפתחותם הרגשית של ילדיהם.




מתקשרים עם תינוק ולא עם ילד

התפקוד וההתייחסות הנדרשים מול תינוק, כמו להשמיע קולות של חיות או להפיק צלילים הנדרשים לתקשורת מול תינוק, אינם טריוויאליים. תקשורת כזו דורשת מההורה להיות בעמדה רגשית רחבה. אחת התופעות המאפיינות את התפקוד הרגשי הלקוי של ההורה היא קושי לתקשר עם התינוק. ההורה לא מסוגל לצאת מעמדתו המוגנת ולהתחבר לצרכי התינוק בתקשורת מתאימה. רק כשהתינוק הופך לילד המסוגל לתקשר באופן מילולי, מסוגל ההורה לחזק את הקשר עם ילדו.
קיימת תופעה הפוכה של תפקוד רגשי לקוי של ההורה: האב מצליח לנהל קשר סביר עם התינוק. קל לו להניף באוויר את התינוק ולהשתובב עימו מתוך הבנה שהתינוק פסיבי ואין הוא דורש מימדי תקשורת מורכבים, אותם האב אינו מסוגל לספק. כך, ההורה יכול לתקשר עם התינוק שלו, אולם כשהילד גדל, הקשר שלו עם ההורה מאבד את תכניו הרגשיים והמרחק ביניהם גדל עם התבגרותו של הילד. באנלוגיה, יש אנשים אשר עמדתם מול הכלב שהם מגדלים הייתה שונה בתקופה שהיה גור מזו הקיימת מול כלבם הבוגר. יש אבות שהשכיבו את בנם התינוק במיטתו אך אינם יודעים כיצד לעשות זאת מול תינוק שגדל והפך לילד.
לעתים, עמדתם הרגשית של ההורים אינה מסוגלת להכיל את השלבים השונים בהתפתחותו ובצמיחתו של הילד. יש הורים שעמדתם מספיקה מול התינוק אך לא מול הילד. יש הורים המתפקדים מול הילד אך מתקשים לתפקד מול הנער, ויש הורים המתקשים להכיל ולתפקד מול משפחתו החדשה של בנם, עת גדל ובנה לעצמו בית. התפקוד ההורי אינו מובן מאליו ולעתים הורים אינם מסוגלים ללוות את הילד מיום היוולדו ועד להתבגרותו ובחייו בכלל.
יש אבות ואמהות לתינוק צעיר הזוכים לפגוש את הוריהם, כלומר את הסבא ואת הסבתא, פועלים ומתפקדים רגשית מול נכדם. ההורה הצופה בסבא או בסבתא המשחקים עם הנכד, עשוי לפגוש שני מימדים תפקודיים שונים: המימד האחד מייצג את רמת התפקוד הרגשי של הסבא כפי שהבן זוכר מחוויותיו בילדותו, כלומר הבן זוכר ומזהה כיצד אביו התייחס ופעל מולו כשהוא עצמו היה ילד, והוא כהורה מבין שאביו הסבא מתייחס באותו האופן לנכדו.
במימד השני האב זוכה לראות את הסבא מתייחס באופן עשיר ומכיל באופן שונה משהוא זוכר מילדותו. במימד זה הוא רואה איך הסבא או הסבתא מפצים על דרך חייהם ועולם הרגש שלהם באמצעות התייחסותם לנכד. הנכד זוכה ליחס רגשי ולהיבטים חומריים שאותם האב לא קיבל כשהיה ילד. יש הורים שבעת לידת ילדם לא היו מסוגלים להכיל ולתפקד רגשית באופן מלא ומספק, אך משעה שהפכו לסבים, עם לידת נכדם, ניתנת להם ההזדמנות לתקן את עמדתם ואף לפצות על שהחמיצו לפני שנים. סבים אחרים אינם מסוגלים לתקן את עמדתם מול הנכד. כך הורי הנכד חווים פעם נוספת את תפקודם הלקוי של הוריהם, הסבים והסבתות.

לבן שלנו זה מותר, לבת שלנו זה אסור

התפיסות והגישות אל התפתחותו של נער, אינן דומות לאלה המלוות את התפתחותה של נערה.
לנער בן חמש-עשרה, מותר להתגפף, או, בשפה עממית, 'להתמזמז' עם נערה. זה הופך אותו לגבר צעיר, מעיד על התפתחותו התקינה ומעלה את ערכו, הן בעיני עצמו, הן בעיני סביבתו הקרובה, והן מול הַחֶבְרָה. נערה בת חמש-עשרה 'המתמזמזת' עם נער צעיר, לא זוכה לאותה הערכה. לבד מחברותיה שאולי יתנו לה גיבוי, היא לא תזכה לתמיכה, לא מהוריה ולא מֵהַחֶבְרָה. מה שלגיטימי לנער, לא לגיטימי לנערה. הורה, מתגאה בבנו הצעיר 'המצליח' עם נערות. אף הורה לא מתגאה בבתו הצעירה המנהלת קשרים מיניים עם נערים.
אם נער בן חמש-עשרה 'מתמזמז' עם בנות נוספות, מעמדו בעיני סביבתו וְהַחֶבְרָה, עולה פלאים. אם נודע שהנערה 'התמזמזה' עם נערים נוספים, שמה הטוב נפגע והיא נחשבת זולה, קלת דעת, 'נותנת בקלות' ואף 'זונה'. נער לא זוכה לכינויי גנאי מהסוג הזה וערכו לא יורד אם נודע שהוא התמזמז עם מספר נערות. נער פופולארי ומצליח בקרב בנות המין השני, הוא לא זונה, ולא נחשב כמי ש'מקבל בקלות'. אצל נערים אין מושג כזה. תפיסה לא שוויונית זו חוצה גבולות תרבותיים וגבולות גיאוגרפיים. לגברים מותר 'לקפוץ' ממיטה למיטה, לנשים אסור. גבר לא צריך 'לשמור על עצמו', אישה כן. 'לשמור על עצמו' בהקשר זה, פירושו לשמור על ערכו ועל כבודו. רק על האישה מוטלת החובה והציפייה ש'תשמור על עצמה'.
מה מביא את כלל התרבויות לאמץ תפיסה זו, המפלה ביחס לא שיווני בין הגבר לאישה? התשובה טמונה בתפיסת התפקיד של הגבר לעומת התפקיד של האישה. תפקיד האישה הוא להכיל את הגבר. תפקיד הגבר הוא להיות מוכל. האחריות הגדולה מוטלת על המכיל ולא על המוכל. המושג העממי 'נותנת' מייצג את כובד משקלה של האחריות המוטלת על האישה, לבחור למי היא 'נותנת' כלומר את מי היא מכילה. גבר לא נחשב כ'נותן', אלא 'כמקבל'. הַחֶבְרָה מצפה ממי שנותן, מהאישה, לכבד את עצמה ולא 'לתת' לכל אחד. ככל ש'תיתן' יותר, כך תחשב ללא אחראית, ולבעלת כבוד עצמי וערך עצמי נמוכים.
העולם אכן צועד קדימה, אך בהקשר זה, הוא נותר מקובע. התפיסה והיחס הלא שוויוניים של הַחֶבְרָה כלפי התנהלותה וערכה של האישה, נעוצים בערכים חברתיים ובערכים התנהגותיים פרימיטיביים שכנראה לא ישתנו לעולם. ההיבט הביולוגי המבדיל בין עמדתו ותפקידו של הגבר ובין עמדתה ותפקידה של האישה, לא מאפשר לַחֶבְרָה להתייחס לאישה באותו יחס כמו לגבר, ומה שמקובל ומותר לגבר, נותר לא מקובל, ולא מותר לאישה.

הילד החולה וההחזר הרגשי של ההורה

רבים מכירים את התופעה הבאה: ילד קטן מועד ונופל. אימו, שרואה שבנה נפל, ניגשת אליו, מכה אותו וצועקת, "כמה פעמים אמרתי לך להיזהר?"
לא די בזה שהילד נפל ונחבל, כעת הוא מקבל תוספת של מכות מההורה, מעין קנס - 'נפלת? - תחטוף'. כך גם כשהילד מגלה סימני מחלה. אם הוא משתעל, ההורה מביט בו וחווה גל של כעס.
סימני המחלה של הילד מעוררים אצל הורים שלוש תגובות אופייניות של החזר הרגשי. תגובה ראשונה: ההורה מגיב בדאגה ומרבה במילות אהבה ועידוד. תגובה שנייה: ההורה מתעלם ומתנתק. תגובה שלישית: ההורה מקרין כעס. ההתעלמות והכעס הן שתי תגובות הנובעות מיכולת הכלה לקויה של ההורה, לצד מימד של אישיות נרקיסיסטית. הילד, שנפל או שחלה, מפריע לשלוותו ולהתנהלותו של ההורה ומפר את איזונו הנפשי. כך נוכל למצוא גם הורה טרי שכועס על שהתינוק בוכה ומפריע לו לצפות בטלוויזיה, או חלילה, מפריע את שנתו. יש תינוקות שמקבלים מכות על שהעזו לבכות ולהפריע להורה.
אמנם יש הורים שמביעים אהבה ודאגה לילד שנפל או שחלה, אך בעבודתנו, פגשנו הורים שהגיבו בהתעלמות, בכעס, ואף באלימות. תגובות אלה הן החזר רגשי שלילי של ההורה. להחזר הרגשי השלילי יש השפעות קשות על הקשר הזוגי ועל חיי המשפחה. המודעות לשימוש בהחזר רגשי שלילי אמורה להאיץ בשני בני הזוג לפנות ביחד לטיפול זוגי, או לפחות להאיץ בהורה הנושא עמדה רגשית לקויה. אם לא יפנו לטיפול, ילדים רבים יקבלו קנס על שנפלו או שחלו.


סינדרום הטירון - כך עשו לי, כך אעשה לילדיי

לעתים רבות, הורים נוקטים מול הילד בעמדה שמפצה את עמדתם מול בן הזוג או מול הבית המגדל שלהם. כלומר העמדה ההורית הופכת בידיהם לכלי שלילי שאינו תורם, לא לילד ולא לזוגיות ולמשפחה. כך למשל נוכל לראות מצבים בהם ההורה קשה במיוחד עם הילד כי בכך הוא מפצה על הצורך שלו בשליטה, או, הורה רך ופסיבי שמפצה מול ילדו על מה שלא קיבל מהוריו.
מוכרת התופעה, שרבים מאתנו אף חוו אותה: טירון שטורטר בהכשרתו הגיע לעמדה של מפקד. מכאן יכולים להתפתח שני מסלולי תנועה: באחד, המפקד שטורטר יטרטר את פקודיו כי, "אותי דפקו, אז גם אני אדפוק". במסלול השני, הרציונאל שמלווה אותו הוא, "אותי דפקו, אני אדאג לא לדפוק אחרים כמו שדפקו אותי", ולכן, לא יטרטר את פקודיו. תופעה זו מקיפה גם הורים: "לי לא נתנו, אז גם ילדיי לא יקבלו", או, "לי הרביצו, אז גם אני ארביץ". המסלול בו הקו המנחה בגישתו של ההורה הוא, "לי לא היה, אני לא קיבלתי; אתן לילדיי את כל מה שהם זקוקים לרבות מה שאני בעצמי לא קיבלתי", או, "אותי היכו; אני לעולם לא אכה את ילדיי", "לעולם לא אעשה את מה שאני לא אהבתי שעושים לי". מסלול זה, אינו מלווה את עמדתם של מרבית ההורים.



בית הספר ועולמו הרגשי של הילד

בית הספר הוא מקום בו מתנהלים במקביל שני מישורים סותרים. במישור אחד, מקבל הילד מסגרת של חברה ולימוד, החיונית להתפתחותו. במישור השני, נחשף הילד לעמדתו ולחולשותיו. רוב בתי הספר אינם תורמים משמעותית להתפתחותו הרגשית של הילד, והשפעתם החינוכית עליו בהקשר זה, קטנה. המושג 'מחנכת כיתה' לא מייצג נאמנה את התפקיד שמבוצע בפועל. לכל היותר, המחנכת היא המורה האחראית של הכיתה, ולרוב אין למעמדה ההיררכי והמקצועי קשר לאחריות על חינוכו הרגשי של התלמיד.
למרבה הצער, בעיני ההורים, חשיבותו וערכו של מישור הלימוד בבית הספר גדולה יותר מהתפתחותו הרגשית של הילד. בית הספר אינו תחליף למסגרת הבית ואינו יכול למלא את מקומו של הבית המגדל. ציוניו של הילד חשובים פחות מהתפתחותו הרגשית. הורים הדוחפים את הילד להגיע להישגים טובים ואף למצוינות אמנם עושים זאת מתוך דאגה לעתידו של הילד, אך במקרים רבים הילד זקוק לחיזוקים ולשיפור עמדתו ותחושותיו. בית הספר והמלחמה המתמדת על הציונים וההישגים הופכים להיות ההיבטים החשובים היחידים ואילו עמדתו הרגשית המורכבת של הילד, מוזנחת. גם אם כוונות טובות ודאגה הורית אמיתית עומדות מאחורי הדחיפה להישגים ולציונים טובים יותר, לפני חשיבותו של בית הספר יש למקם בסדר העדיפות את שלומו ואת עמדתו הרגשית של הילד.




לחנך את הילד

איננו מאמינים שהורה צריך להשקיע בחינוך נוקשה ודידקטי מול הילד. מוטב שההורה יעסוק במשחק ובזמן איכות עם הילד, לרבות אינטראקציות רגשיות חיוביות, הכוללות הרבה רוך ואהבה, מאשר בהשקעה ובהטמעה מופרזת של עולם עקרונות והיבטים חינוכיים דידקטיים שונים כמו "עשה ואל תעשה", או, "מה נכון ומה לא". אמנם ילד אמור ללמוד מההורה על כללי התנהגות מול חברה והתנהלות בחיים בכלל, אלא, שלפי תפיסתנו, החינוך הראוי והחשוב לחייו של הילד הינו החינוך הרגשי. זה תפקידו המרכזי של ההורה. 




להציב גבולות

ברוב המשפחות, הילד שומע את המלה, "לא", בתדירות גבוהה. לעתים נדמה שהמושג החבוט 'סמכות הורית', מחייב דמות סמכותית קשה, שתפקידה להניף את דגל ה"לא" ולשלוט בחייו של הילד. כשהורה אומר לילד, "לא", ראוי שההורה יוסיף לצד הלא גם הסבר למה לא, ומתי כן. כך הילד יקבל סוג של איזון ופיצוי מול "הלא". למשל, כשילד מבקש להזמין חבר הביתה וההורה לא מאפשר זאת מכל סיבה שהיא, מוטב שההורה יסביר לילד מדוע הוא לא יוכל לארח את חברו ויציע לילד להזמין את החבר במועד אחר.
מה עם הגבולות? היכן הגבולות שמציבים לילד? המושג 'גבולות' הפך להיות מגן להורים שאינם בטוחים בעמדתם. נכון, צריך גבולות, אולם לפני הגבולות צריך להקים לילד מרחב רגשי עשיר המכיל גם היבטים חומריים שמעניקים לילד את מה שהוא זקוק. שכחנו, שכחנו מה זה להיות ילד. בבואנו אל הילד אנו כל כך עסוקים בעצמנו. אנו טרודים בעומסי החיים ובמימדי הפיצוי של העמדה שלנו מול החיים ומול הילד. אנו לא זוכרים, את מה שהילד לא אוהב בגישתנו ובהתייחסותנו אליו, אנו כילדים לא אהבנו בסביבתנו המגדלת. הורה, שעמדתו תקינה והוא מפצה על ילדותו שלו בהענקה עשירה של רגש ופניות לילדיו, אינו זקוק להגנה באמצעות המושג 'גבולות'.





אנחנו לא רוצים ילדים

יש הרואים בהבאת ילדים לעולם קיום של ציווי תרבותי, ציווי חברתי, או ציווי משפחתי, המאלץ אותם לגדל ילדים, ומול ציווי מחייב זה הם חשים שאין הם מוכנים ויכולים לעמוד. יש הבדל מהותי בין חשש, מבוכה ואי בשלות זמנית להביא ילד, ובין עמדה עקרונית של הפרט, "אסור להביא ילדים לעולם כל-כך אכזר", או, "לא אביא ילדים לעולם שיסבלו כמו שאני סבלתי".
יש זוגות שטוענים כי המחשבה על הבאת ילדים לעולם גורמת להם לחרדה ואף משבשת את התנהלות חייהם. זוגות אלה מתארים חיים מלאי מתח ועומס מנטלי כבד הנובעים מהידיעה שהחברה והמשפחה מצפים מהם להביא ילדים לעולם, ולדידם מוטב לילד שלא ייוולד כלל להורים כמותם. יש אנשים שחשים מבוכה להיות הורה. גם אם תמוה הדבר, המבוכה והבושה להיות הורה היא נחלתם של רבים. היא נובעת מההבנה כי הורות היא מצב המחייב תפקוד רחב הכולל החלפת חיתול, האכלה, התייחסות רגשית והתייחסות מילולית מתאימה לתינוק, כמו קולות חיקויים ודברי חיבה בנימה רכה.
מי שמביע עמדה מסויגת באשר להבאת ילדים לעולם ואין ביכולתו לטפל ולשנות את עמדתו, מוטב שלא יביא ילדים לעולם. אין להביא ילדים לעולם רק בגלל התחושה שהחברה מחייבת אותנו. המחשבה שהבאת ילדים לעולם היא תוצר של חוקי החברה ושל ההיבט האנושי-הביולוגי השואף להתרבות, ולא פרי אהבה ובחירה רגשית, אינה נסבלת. מי שחרד ואינו בשל להביא ילדים לעולם מוטב שיפנה לקבל עזרה שתסייע לו להבין את הגורמים לחרדה ואף תקל עליו את המפגש בין הבחירה הרגשית לבין ההפרעות הרגשיות המונעות ממנו להביא ילדים.
פגשנו מספר רב של זוגות שחוו חרדה ודחייה עצומה בכל עת שנושא הילדים עלה, אך בתהליך הטיפולי הם מיתנו את עמדתם ואת יחסם לנושא זה. אנשים שחשו שהם נבוכים ומתביישים להיות הורים וקיבלו סיוע מול עמדתם, הפכו עד מהרה להיות הורים.
ילדים אינם שפני ניסיונות ואי-אפשר להיפטר מאובייקט הניסיון לאחר שהניסוי לא עלה יפה. מי שאינו מסוגל לגדל ילדים ולא הועיל לו תהליך טיפולי, מוטב שלא יביא ילדים לעולם.






הילד שלנו זקוק לעזרה

איננו יודעים איך אפשר לטפל בילדים מבלי להתייחס לסביבת הבית המגדל, כלומר ההורים ומשפחתו של הילד. למעשה, איננו מאמינים שאפשר לטפל בילדים בלי התייחסות הכרחית זו. במה יש לטפל בילדים? נניח שאנו מטפלים מצוינים, ונחולל נס, ונצליח לטפל בילד, לאן הילד יחזור אם לא לביתו, להוריו ולסביבתו המגדלת? איך הילד יוכל לשמור על הישגיו בטיפול, אם סביבתו נותרת ללא שינוי? מה הטעם ומה ההיגיון להטיל על הילד את כל האחריות למצבו? איך אפשר להתעלם מאחריותה וממשקלה של המשפחה? נבהיר, שאיננו מדברים במושגים של אשמה, כי אם על אחריות.
מעולם לא סייענו לילד או לנער מבלי לגייס, ולו חלקית, את הוריו. בדרך כלל, מפגש עם הילד מאפשר תיקון ובדק בית אצל ההורים. בפועל, רוב הפניות שהתחילו בבקשה לסייע לילד, עברו לטיפול זוגי בהוריו. אחד מההורים שהביא את ילדו לטיפול אמר, "באנו בגלל הילד – נשארנו בגלל הזוגיות". הורה אחר תיאר את השינוי שהתחולל אצלו, מגישה שהחלה בטענה, "יש בעיה עם הילד", להבנה שהילד מסמן, "יש בעיה עם ההורים".
לעומתם, יש הורים שמנסים להסביר, "הכל בסדר בבית, הכל בסדר בזוגיות, זה רק הילד שיש איתו בעיה". הגדילה לעשות אם אחת, שבפגישה הראשונה דרשה, "טפלו לי בילד, ואל תיכנסו לי לזוגיות". יש גם כאלה שמטילים את האחריות על בן זוגם. האם מאשימה את האב, והאב מאשים את האם. 'ילדים קשים', באים בדרך כלל מ'בית קשה' ומחיים בסביבה קשה. למעט מקרים בודדים, ילדים משקפים את סביבתם המגדלת, גם אם עובדה זו אינה נוחה להוריהם.







 

         תגיות: משבר, טיפול, זוגיות, מיניות, אינטימיות, הרטבה, חרדה, בית מגדל, הורות, ילדים, התבגרות, עמדה רגשית, עולם הרגש, צרכים, נסיגה, גירושין, פרידה, פרק ב', אישיות, אישיות מולדת,
                                                               הריון, טיפול זוגי, טיפול פרטני, הובלה, מודל, התאמה, השפעה סביבתית, נעמי פינס כהני, יפעת הכט חסון, יהודה אופנר. 

  עדכון אחרון: 6/4/21

מומלץ לגלוש באתר דרך chrome

© 

כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל, לצלם או לתרגם מידע או מאמרים מאתר זה ללא היתר, בין אם לשימוש פרטי או לשימוש מסחרי.

therapyia@yahoo.com

ירושלים - רחביה


    

עלמון - ענתות

ירושלים - בית הכרם

ד"ר נעמי פינס כהני

יהודה אופנר

ד"ר יפעת הכט חסון

054-5387001

054-5482284

054-7580586